אין טיפולים קלים או את מי ומה משרת המיתוס על המטופל הקל שבו כל אחד יכול לטפל


[ מוזיקת רקע מומלצת Guns N' Roses - It's So Easy https://www.youtube.com/watch?v=FMbl1ntpIXQ ]


זה היה אחד מהרגעים המשונים האלה שבהם משהו מעיר בי זיכרון חי כל כך, זורק אותי בבת אחת אחורה בזמן ואני צריך זמן להתאושש, לחזור לאיפה ולמי שאני עכשיו. דיון סתמי למדיי בפייסבוק בעקבות בקשת המלצה על פסיכולוג קליני כשאחת התגובות הייתה משהו בסגנון של: "במקרה של דיכאון קל או בינוני כל אחד יכול לטפל, ממש לא צריך מישהו שעבר את כל ההכשרה של פסיכולוג קליני" ובום. חזרתי כמה שנים אחורה, חדר קטן צר וארוך עם חלון גדול בקצה שמאחוריי. שני שולחנות קטנים זה לצד זה שמפרידים בינינו, שידת מגירות בצד מכוסה בבד רקום שלא אהבתי ועליו עציץ שהיה עדות חיה לזה שגם כאן בתוך כל הדוחק אפשר לצמוח. מה היה ההקשר? אני בכלל לא זוכר, אני משער שהמדריכה שלי אז ניסתה לעודד אותי להראות שגם כשנראה שאין סיכוי יש סיבה טובה לשמור על תקווה. היא סיפרה על בחור בדיכאון קשה, עמוק ועמיד שטיפלה בו פעם במחלקה סגורה. הוא אפילו לא קם מהמיטה. היא הייתה מגיעה ויושבת לידו, שואלת מה שלומו ואם זה בסדר מבחינתו שהיא תדבר איתו קצת. הוא לא ענה במילים. בימים שהוא רצה שתלך (או שפחד מדיי לגלות שהוא רוצה שתישאר) הוא היה מכסה את הראש בשמיכה והיא הייתה קמה ומבטיחה שתחזור במועד הפגישה הבאה. כך זה נמשך, ללא שינוי, כמעט כמו טקס, תקופה ארוכה עד שיום אחד הוא אמר לה משהו כמו: "אני מרגיש שאני יכול קצת לדבר. אבל לא כאן." ובפעם הבאה הם נפגשו בחדר טיפולים (כורסאות, שולחן קטן אולי אפילו אותו בד רקום ארור) לעשר דקות. והם התחילו טיפול (נכון יותר התקדמו שלב או המשיכו את הטיפול שהתחיל ליד המיטה) שהיו בו עליות וירידות והלוואי שהיה נגמר עם סוף הוליוודי של הכל טוב, אבל הוא הסתיים כדרכם של סיפורים שלא זכו לעיבוד קולנועי עם שיפור משמעותי והרבה הישגים, ועם הרבה דברים שעדיין לא ואולי אף פעם וגם כמובן קצת מוקדם מדיי. אבל אחד הדברים שהוא חזר עליהם שוב ושוב היה כמה משמעותיים הביקורים האלה שלה היו עבורו בתחתית האגם השחור שהוא היה בתוכו.

[פאוזה דרמטית]

ואני איכשהו נשארתי עם המחשבה כמה לפעמים זה אפילו קל יותר לטפל במי שנמצא במצב קשה. הסבל הרי מראש על השולחן (בלי כל ה"אני בעצם בסדר", "אין לי מושג למה אני בא לפה", "בטח יש אנשים במצב הרבה יותר קשה משלי אני מרגיש אשם שאני לוקח את הזמן שלהם"). אין אוקיאנוס של מידע מילולי ולא מילולי שמבקש שיעשו בו סדר, (או נכון יותר שמתעתע ומבקש להוליך שולל ולהשאיר במחוזות הטפל או הברור מאליו) ולכן מאוד ברור מה צריך לעשות. במקרה שתיארתי הפגישות היו קצרות בהרבה מהרגיל ומי שמכיר את שגרת היום של פסיכולוגים בשירות הציבורי יודע שגם עשר דקות הן משאב יקר, לכתיבת מכתב, לקפיצה לשירותים או סתם להיות רגע בשקט ולסדר את המחשבות לפני המפגש הבא. וכמובן חשוב לא הפחות התגמול הפסיכולוגי נרקיסיסטי [מעט הרחבה בפוסט הקודם על פנטזיית ההצלה*]– מאבק הירואי בכלב השחור או צלילה אל תהומות נהר אכרון בניסיון למשות ממנה נשמה שכבר בחצי הדרך אל עולם המתים. גם את הסופר אגו הרודפני והקשוח לרוב של המטפל ניתן לפייס לאחר כישלון בקלות יחסית. אחרי הכל זו באמת הייתה התמודדות קשה ביותר, בלתי אפשרית כמעט, כשמתמודדים עם כאלו מצבים כישלון הוא לכל הפחות חלק מהעניין. לא?!

ולא, אני לא טוען כאן שקל לטפל במצבי סבל קשה ועמוק. אפילו להיפך, אני כן טוען שאין טיפולים קלים ואין מטופלים קלים. בכלל. טיפול פסיכולוגי הוא לא דבר קל. אף פעם. הוא יכול להיות מהנה, משעשע או מסקרן והוא יכול להיות מדכא משעמם וסיזיפי אבל קל הוא בהגדרה לא. לפעמים הקושי הוא פשוט בלשאת את הכאב, בלשרוד את האימה ואת הכעס ואת הקנאה או את האמת הכואבת על דברים שלעולם לא יירפאו או ישובו. לפעמים הקושי הוא בכלל להיכנס לטיפול או להצליח להשאיר מספיק מהמציאות בחוץ כדי שיתחיל תהליך פנימי. ולפעמים , וזה קורה יותר דווקא עם המטופלים "האטרקטיביים" (אלו הצעירים המשכילים בעלי היכולת המילולית מפותחת ונטייה להתבוננות פנימית) הקושי האמיתי הוא לאפשר למצוקה לעלות על פני השטח לפנות מקום לחלקים הילדותיים, המשוגעים והפצועים שלמדו להסתתר טוב כל כך מאחורי התפקוד והנורמליות והרציונליות. לפעמים הלהגיע בזמן ולדבר באופן קוהרנטי ומודע על נושאים שיכולים היו למלא גם סתם שיחה רגילה הוא פשוט הגנה. וכאן דווקא כאן (דיכאון קל או בינוני אמרנו? אולי...)נדרש מטפל שעבר הכשרה מעמיקה.

שמתי לב שבטיפולים קצרים או ממוקדים, גם כאלו שיצא לי להיות בהם המטפל וגם כאלו ששמעתי עליהם בהדרכות או קראתי עליהם בספרות המקצועית, המטופלים נראו לי איכשהו יותר נורמליים (וברור שיש כאן גם הטיה כי רמה גבוהה של פתולוגיה היא אינדיקציה די טובה שטיפול קצר הוא לא הטיפול המתאים). אבל אחרי שיצא לי כבר כמה פעמים לעבור תהליך של טיפול קצר ושל טיפול ארוך עם אותם אנשים בנקודות זמן שונות התחדדה אצלי התובנה שאנשים מרשים לעצמם "להשתגע" ולהיכנס לרגרסיה כשיש לזה מקום. ומקום זה גם המסגרת של הטיפול – (לא משהו שהסוף שלו קרוב מדיי לא כשדורשים מהם לעשות שיעורי בית ולהצליח לתפקד) ובעיקר הקשב ויכולת ההכלה של המטפל. כי יש מי שיקשיב בעיקר לחלקים הנורמליים והמתפקדים ויש מי שהקשב שלו יושקע במה שבדרך כלל אין לו מקום.

אז כן ובאופן פרדוכסלי אולי מטפל טוב הוא זה שגם מטופל "קל" יכול לאפשר לעצמו להיות מטופל קשה ומאתגר איתו. ממש לא רק זה שמנוסה יותר בטיפול במי שהמצוקה שלו בולטת לעין. ואם אנסח את נקודת המחלוקת העקרונית והעמוקה עם גישת ה"מטפלים קלילים למטופלים קלים" אגיד בערך כך: אנחנו אף פעם לא מטפלים בדיכאון או בחרדה, אנחנו תמיד מטפלים באנשים שסובלים (ולסבל שלהם אפשר לתת כל מיני שמות -לא שאני בטוח שיש בזה הרבה תועלת חוץ מניסיון להרגיע ולסדר את מה שאין בו סדר ושאנחנו לא באמת מבינים** – למשל דיכאון) ואנשים זה אף פעם לא פשוט. הם תמיד דורשים מאיתנו להתאמץ עד קצה גבול היכולת כדי להבין אותם במידת מה.

אני מאחל לכל מי שפונה לטיפול שירשו לעצמם מטפל או מטפלת שלא יראו בהם מקרה קל אפילו אם הם חלילה מילוליים, חדורי מוטיבציה לטיפול ומתפקדים היטב. אז את מי משרת המיתוס על המטופל הקל? לא את המטופל.

 

* חומר קריאה מומלץ וביקורתי לגבי השימוש באבחנות הפסיכיאטריות: https://www.haaretz.co.il/odyssey/1.2161662

https://www.nimh.nih.gov/about/directors/thomas-insel/blog/2013/transforming-diagnosis.shtml


קישור לפרסום בבלוג "פסיכו" בפורטל פסיכולוגיה עברית:

פוסטים אחרונים

הצג הכול